<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק בר בר חנא</h1>
<h2>דף מב.</h2>
גרסינן בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ב ע"א] הלכה כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור פטור. ובגמרא כיון דכסהו כראוי היכי נפל א"ר יצחק בר בר חנא כשהתליע מתוכו. פירוש שהתליע מתוכו קודם שהגיע זמנו להתליע. ומסקינן איבעיא להו כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה. ומסקנא כיון דאתו גמלים לפרקים מי אמרינן כיון דאתו לפרקים איבעיא ליה אסוקי אדעתיה, וכיון דלא אסיק אדעתיה פושע הוא. או דילמא השתא מיהו הא ליתנהו. ואתי למפשט ממתני' דקתני כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. כגון דאתו גמלים לפרקים וארעוה. ואפילו הכי כי אתו שוורים ונפלו ביה פטור.
שמעתי מקשים, ואף לדידי הסודר קשיא לי, מאי שנא הא מההיא דהמפקיד [ב"מ מ"ב ע"א] דההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו בצריפא דאורבנא ואיגנוב, ואמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא [היא] לענין נורא פשיעותא היא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואיכא דאמרי אע"ג דלענין נורא פשיעותא היא לענין גנבי נטירתא היא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. הכא נמי לפשוט, או לפטור או לחיוב.
וליתא לקושיא [זו] כלל. דהכא ליכא פשיעה כלל לענין שוורים, דהא לענין שוורים [כיסוי] כראוי הוא לעולם כל כמה דלא אתו גמלים. וכיון דגמלים אתו לפרקים, אי בתר הנהו פרקים אזלינן למימר איבעיא לאסוקי אדעתיה, פשיטא דכי אתו וארעיהו והדר נפלו ביה שוורים דתחילתו וסופו פשיעה היא. וכאילו קיימי גמלים השתא חשבינן ליה, כיון דלפרקים אתו ואיבעיא ליה אסוקי אדעתיה. ואם תמצי לומר לא אמרינן איבעי ליה אסוקי אדעתיה דהשתא מיהו ליתנהו לגמלים, וכי היכי דלענין גמלים אי נפלו ביה פטור כיון דלפרקים אתיין, לענין שוורים נמי פטור דמאי שנא. דכיון דלא קא מיבעיא לן אלא לענין שוורים, שמע מינה דגמלים פשיטא לן דפטור.
ונראה הטעם, דבעל הגמל הוא דבעי ליה לעיוני ומיזל, כיון דאין קבוע לעבור דרך זה איבעי ליה לעיוני. הוא הדין נמי בעל השוורים. והכא קא מיבעיא לן, כיון דבעלי שוורים קבועים. ואתו גמלים לפרקים, דינייהו כגמלים, ולינטרו לתורייהו כיון דגמלים מארעי. או דעלמא כיון דקביעי לית ליה להאי בעל הכיסוי אלא כראוי לשוורים לעולם. דלדידיה איבעי ליה לאסוקי אדעתיה. וכיון דלא אסיק אדעתיה תחילתו וסופו פשיעה היא. אבל כל הנהו דמייתינהו לענין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. כגון צריפי דאורבנא, לענין גנבי אונס והרי נגנבו. אלא דלענין דליקה פושע הוא באותה שמירה, במקום הנחה השמורה אצל גניבה, באותה הנחה עצמה פושע הוא בשמירה אצל דליקה.
וכן ההיא דכיצד הרגל מועדת [ב"ק כ"א ע"ב], דתנן הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים דחייבים, דיש לו לבעל הגדי והכלב לאסוקי אדעתיה דקופצין הן. וכשהניחן בראש הגג הסמוך לחצר חבירו וכלים דבעל החצר מצויים בחצר, פושע הוא בשמירת כלבו. ואע"ג דאם קפצו ושברו חייבים, אם נפלו על הכלים ושברו פטורים, כדמסיק התם, טעמא דקפצו הא נפלו פטורים דקסבר האי תנא תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור (לאותו) [הכי נמי באותו] מקום אצל כלב וגדי, אם הזיקו כדרכן דהיינו קפיצה חייב, וכשנפלו דסתמו שמורים הם אצל נפילה פטורים. ומסקינן הניחא למ"ד תחילתו בפשיעה וכו'.
וההיא דהכונס צאן לדיר [ב"ק נ"ו ע"א] דתנן נפרצה בלילה ויצתה והזיקה פטור ובגמרא אמר רבא והוא שחתרה אבל לא חתרה מאי חייב. היכי דמי אי בכותל בריא מאי הוה ליה למיעבד. אלא בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור, תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. הניחא למ"ד [וכו']. דהא נמי באותו מקום שהכניסה שם שמור הוא אצל חתירה ולא אצל נפילה, ואצל שמירת פירצה פושע הוא, הילכך כי חתרה אנוס הוא במקום פשיעתו.
וכן נמי ההיא דפרק המפקיד [ב"מ ל"ו ע"ב], פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה. שכשהשומר לא נעל בפניה כראוי, זו היא פשיעה אצל גנבים ואצל בהמה עצמה לצאת לחוץ ולמינקט ניגרי ברייתא ולילך לאגם לרעות באפר. ואצל זאבים היא מסוכנת ובלא שמירה. דאמר אביי אפילו כשמתה שם כדרכה פושע הוא אפילו במיתתה דסתם אגם אית ביה הבלא, ואיכא למימר הלכה באגם במקום אויר קשה שלא היה הוא מוליכה לשם, הילכך כולה פשיעה הוא. ואפילו למאן דאמר פטור. ולרבא כולה אונס היא. כל כי הני שייך בהו תחילתה בפשיעה וסופו באונס. אבל גבי כיסוי דמתחילה ועד סוף ראוי הוא לשוורים אלא שהאונס אתא מעלמא, אי אמרינן איבעי ליה לאסוקי אדעתיה ודאי פושע הוא. ואי אמרינן כיון דהשתא ליכא גמלים לא אמרינן איבעי ליה לאסוקי [אדעתיה]. והיינו ספיקא דמיבעי ליה.
והיינו כההיא דפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק נ"ח ע"א], דתנן התם נפלה לגינה והזיקה משלם מה שנהנית. ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה. ובגמרא בעי רבי ירמיה ירדה כדרכה וטינפה פירות במי לידה והזיקה מהו אליבא דמ"ד תחילתה בפשיעה וסופו באונס פטור מאי, מי אמרינן הכא נמי תחילתה בפשיעה וסופה באונס הוא, או דילמא כיון דקא חזי לה דקריבא למילד איבעי ליה אסתמורה בגוה וכולה פשיעה הוא. וסלקא בתיקו. אבל הכא איפשטה בעיין, דכיון דאתו [גמלים] לפרקים פושע הוא.
ונראה לי אני הסודר דהיינו טעמא גבי גמלים, מתוך שאינו יודע עת בואנה, כל שעתא ושעתא אמרינן שמא היום ולמחר קודם התלעה (ו)יבואו, ובודאי יחלשו את הכיסוי שלא יהא ראוי לשוורים. שהרי אצל הגמלים אינו [מכוסה] כראוי. אבל גבי בהמה שטינפה פירות במי לידה, כמה ספיקות בדבר, מי יימר דתרד לשם, ואם תמצי לומר דתרד לשם מי יימר דתלד שם, ואפילו אם תרד שם ותלד מי יימר דבמקום פירות תלד, הילכך בכל הני ספיקי מיבעי אי אפילו הכי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה.
ולענין בעיא שניה דמסקינן [ב"ק נ"ב ע"ב], הא לא איבעיא [לן] דודאי כיון דאתו לפרקים איבעי ליה לאסוקי אדעתיה ומיחייבי. כי איבעיא לן הכי הוא דאיבעיא לן כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו. מי אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי נמי פושע לענין התלעה. או דילמא לענין התלעה אנוס הוא. ופשטינן מהא דתנן נפל לתוכו שור שהוא חרש (שור שהוא פקח) או קטן או סומא או [שור שהוא פקח] מהלך בלילה חייב. פקח ביום חייב. ולא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין חרש שוטה וקטן הוי נמי פושע לענין פקח. הכא נמי לא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים ליהוי נמי פושע לענין (גמלים) [התלעה]. ולא דייקא הכא הניחא למ"ד תחילתה בפשיעה וסופה באונס וכו'. כמו שכתבתי דכל אלו שהבאתי במקום אחד היא הפשיעה [והאונס]. ונולד האונס על ידי הפשיעה. אבל כשראוי לשוורים והתלעה מתוכו אונס הוא, הרי לא נולד האונס במקום הפשיעה כלל. דאפילו גמלים לא ארעוהו לכיסוי. הילכך פשיטא לן דלא שייך הכא תחילתה בפשיעה ופטור לגמרי.
ומיהו הא קשיא לי אני הסודר, הא דתנן באלו הן הלוקין [מכות ח' ע"ב], ומייתינן לה בהמניח את הכד [ב"ק ל"ב ע"ב] הזורק את האבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה. דפרכינן בגמרא לרשות הרבים מזיד הוא, אמר רב שמואל בר רב יצחק בסותר את כותלו. ואסיק רב פפא בסותר [לאשפה] לא שנא העשויה לפנות בלילה ואינה עשויה לפנות ביום ואיכא דמקרי ויתיב פושע לא הוי דאיכא דמקרי ויתיב. והכא אסקינן [כיון] דשכיחי לפרקים הוי פושע. וניחא לי, דיש חילוק בין נזקי ממון לנזקי נפשות. דכיון דדרשינן ושפטו העדה והצילו העדה. דכי היכי דמהפכינן בזכות הצלת נפשו של ישראל שלא לאבדה, הכי נמי מהפכינן בזכותיה דלא לגלי ולא לילקי. כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א]. דתנן דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה וכו'. ובגמרא [שם ל"ג ע"ב] בעא מיניה רבי זירא מרב ששת חייבי גליות מנלן וכו'. הילכך לא גלי דאינו שוגג שאמרה התורה לחייבו גלות. ואפילו קרוב למזיד נמי לא הוי כולי האי אלא שלא היה בכלל שוגג, הילכך כשחזרו ביום פטור. אבל לענין נזיקין דקא בעי לאסוקי אדעתיה מכמה דברים, מחזקינן ליה כפושע כשלא כיסהו כראוי לגמלים, כיון דקא אתו לפרקים.
והא דקא איבעיא לן או דילמא כיון דהשתא ליכא גמלים לא בעי ליה לאסוקי אדעתיה מאי קא מיבעיא ליה. התנן בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ז ע"ב] אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ורוכבו ובגמרא מאן תנן דבנזיקין בתר אומדנא דהשתא אזלינן ארשב"ל במחלוקת שנויה ורבי אליעזר היא דתניא (אומר) אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ורבי אליעזר מתיר כדי שיהא עגלה מהלך וטעונה אבנים ולרבנן אפילו בכי האי גונא [אין עושין]. לימא הא דבעינן ופשטינן לחיובא, בפלוגתא קא פשיט לה.
וי"ל דלא פליגי אלא לכתחילה. אבל בדיעבד מספקא לן מאי קאמרי. כדתנן בפרק לא יחפור [ב"ב כ' ע"ב], לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על עביו גובה ארבע אמות. היה מעמיד אותו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. ובכירה טפח. ואם הזיק משלם מה שהזיק. רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. ובשלהי פרק הבית והעלייה [ב"מ קי"ח ע"ב] אמר רבא רבי יהודה ורשב"ג ורבי שמעון כולהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור, כולה כדאיתא התם. ובפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס"א ע"ב] הלכה המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה רבי שמעון אומר המבעיר שלם ישלם הכל לפי גובהה של דליקה. ופסקינן הלכה כרבי שמעון דאמר הכל לפי גובהה של דליקה. ובירושלמי דשור שנגח את הפרה [ב"ק פ"ה ה"ז], כסהו כראוי ייאבה, כמו אתיא, כההיא דאמרינן כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים וקורות.
